מאמר מאת עמוס דותן – היסטוריון, גיאוגרף. מתכנן , איש בטחון לשעבר, מרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, חבר משק מולדת.
ברשותכם העליתי את המאמר למרות שעמוס אינו חבר באיגוד. לטעמי המאמר שווה קריאה מעמיקה הן בשל איכות הכתיבה ויותר מכך, בשל הרעיון שהמאמר מבטא. – גיורא מגל
בחירות 2019, מראה עצמית: מה עומד מאחורי השיגעון?
בחירות נקראות (בטעות?) "חגיגת דמוקרטיה", אלא שבפועל עלולות בחירות להיות תקופה חשוכה, שבה אנשים אינדיבידואלים, קבוצות חברתיות ומפלגות פוליטיות מציגות דווקא את הצדדים הכעורים של האזרחים כבודדים וכחברה. הבחירות הנוכחיות מציגות מציאות זו במלוא עוצמתה, עד כדי כך שמושגים בסיסיים כמו אמת ושקר, עיקר וטפל, כללים בסיסיים של תרבות, אנושיות ותקשורת בין בני אדם, קווים אדומים חברתיים ואנושיים – הכל נמחק ברגע והיה כלא היה. לא נותר אלא לבהות בטירוף הזה, לראות ולא להאמין ולהמתין שהסיוט הזה יגמר.
מכיוון שאין בכוונתי לעסוק באיש זה או אחר (דבר מסוכן כיום), אשאל שאלה רחבה יותר: איך זה קורה? מה מביא אנשים נורמטיביים להתנהג כאילו איבדו כל תבונה ותרבות, כאילו יצאו מדעתם? מה מביא אנשים ואירגונים שאמורים להנהיג אומה ולשמש כמקור לתקווה ומנהיגות, לנהוג כאילו איבדו כל רסן וערכים בסיסיים?
העם אותו עם, האנשים אותם אנשים, התורה אותה תורה, בבתי הספר מלמדים אותו הדבר… אבל משהו משתבש בעת בחירות. העסק משתגע. ברצוני לנסות ולהצביע על סיבות אפשריות לתופעה כזאת, ברמה הרחבה, האקטואלית וההיסטורית.
תרבות של "שלטון לנצח": מדינת ישראל צעירה, ואין בה תרבות של חילופי שלטון כהליך דמוקרטי שגרתי. ב- 70 שנות המדינה יש למעשה שתי תקופות שלטוניות, להוציא חריגות קצרות בדרך: המדינה עד 1977 (שלטון של הנהגת הישוב ומפלגות הפועלים שהקימו את המדינה ושלטו בה מבראשית), ומ- 77 – שלטון הליכוד, "ימין" שעל בסיס חרות וליברלים המסורתיים מחד – ותוספת של בסיס חברתי עמוק ומחוייב של אוכלוסיה ישראלית מיוצאי ארצות ערב והאיסלאם ("מזרחיים" בשפתנו), מאידך. לכל גוף פוליטי כזה יש תקופת שלטון רציפה של כ- 40 שנה, והוא רואה את עצמו "שלטון לנצח". אפשרות לירידתו מהשלטון נראית לא אפשרית ומעבירה אותו על דעתו. החלפת שלטון מוצגת כסוף המדינה, מסירתה לאויב, לא פחות, וגם סוף לחיים הטובים שלנו, היושבים על הכוח. ונוסיף לכך תופעה חדשה, שלא הכרנו בעבר – פולחן אישיות של המנהיג, שתמיכה בו היא עיוורת ומשוללת ביקורת, שכן "גורל המדינה תלוי בו". אם כך נתפס איבוד שלטון כאסון – אזי מוסרות כל המגבלות של התנהגות וכללים, והכלי המרכזי להשגת שלטון וכוח הופך להיות שנאה ודה- לגיטימציה לצד השני. מסתבר, שחלקים גדולים מעם ישראל מתמסר לתרבות השנאה במסירות גדולה. כך היה ב-1977, ב- 1981, וכך היום ב- 2019. השלטון לנצח בסיכון – אז מלחמה.
אין נושא לאומי אמיתי לויכוח, וצריך למצוא נושאים אחרים להתכתש עליהם. בדורנו נמוגו נושאים מרכזיים שפילגו את החברה הישראלית בצורה קיצונית במשך כ- 40 שנה: אין לבנון, אין שטחים תמורת שלום או ההיפך (רוב השטחים הוחזרו מזמן, והמצב ביהודה ושומרון תקוע כל זמן שלא יתחולל תהליך משמעותי בעולם הערבי), השאלה מלחמה או לא היא פרקטית ולא אידיאולוגית, אין תנועות פועלים מול קפיטליסטים, ארץ ישראל שלמה או לא נגמר מזמן ולא עומד על הפרק באמת (כוונתי במעשים, לא בדיבורים שקריים וחסרי משמעות), כאשר גם האומרים "אסון ההתנתקות" או "הבריחה מלבנון" או "אסון אוסלו" לא באמת מתכוונים שנשב בלבנון, בתוך עזה ונבטל את הרשות הפלסטינית (תרבות השקר והרמייה במסרים כבר אמרנו?). "שלום בטוח" או "שלום של וויתורים" הוכיחו עצמם לא אפקטיביים פעם אחר פעם. ולסיכום – ואין באמת שמאל וימין בהיבט של תפיסה ואידיאולוגיה מוסדרת וברורה. השייכות הפוליטית העמוקה והאוטומטית מתאפיינת בעיקר בשייכות זהותית – חברתית או פרסונלית, ובישראל גם עדתית, ופחות באמונה אידיאולוגית עניינית סדורה. ובהעדר נושא ממשי לויכוח – צריך לייצר אותו. כאן נכנס הכלי של שנאה ודה-לגיטימציה כלפי השני ככלי העיקרי בשיח, לא תמיד עם קשר לעובדות בכלל: דווקא כשאין באמת "שמאל", "שמאל " תהיה הקללה הנאמרת ביותר, כדוגמא. גישה זו באה לביטוי מוקצן והזוי ממש במערכת הבחירות הנוכחית, ובהקצנה הולכת וגוברת מיום ליום. העיקר – מלחמה, הצד השני הוא אפס וסכנה של ממש, שקרים ואמת מעורבבים בטבעיות גמורה, השולי הוא העיקר והעיקר הוא שולי, "המדינה זה אני". "מחלוקת" הפכה ל"בגידה". שום שיח ענייני בנושאים חשובים באמת. על מה שבאמת חשוב לחברה הישראלית פשוט לא מדברים, או פשוט משקרים בלי להסתיר. (הצעות: אל תהיו חולים. אין לכם מיטה פנויה. חכו עם החתונה לילדים כי קניית דירה כמעט לא אפשרית לצעירים. אל תזדקנו, כי תושפלו במוסדות קשישים. ועוד ועוד). אלו דוגמאות בודדות לנושאים אמיתיים, המטרידים ביותר את אזרחי ישראל – אבל הם אינם בשיח. פרדוקס – אבל עובדות.
כך הפכו הפצת שנאה ודה-לגיטימציה לתרבות הפוליטית הקובעת. במקום שיח וויכוח על אידיאולוגיה ונושאים חשובים שעל הפרק. דווקא במציאות של יציבות, הישגים מדהימים, עוצמה והפחתה של חילוקי דעות בנושאים שפילגו אותנו בעבר – נוצר שיח אלים אפילו יותר מאשר היה בעבר, בימי משבר, וכשהתווכחנו באמת אז, על הנושאים החשובים. פרדוקס, אבל עובדות.
כניסת האינטרנט והרשתות החברתיות לחיינו. זהו תחום שמשנה את ההיסטוריה האנושית, כמעט בכל היבט. ואנחנו רק בתחילתו של המסע הזה אל העולם החדש. לעניינו מאמר זה, לצד הברכה שנותן לנו עולם המידע והתקשורת הבלתי מוגבלים, נפער הלוע לגיהנום של עולם הפצת שנאה, שקרים ואלימות, כל רגע, בכל מקום, ללא מגבלה. כשזה מתרחש בעידן שמאופיין ממילא בבלבול ואובדן ערכים, הברכה הופכת לקללה ואיום. כך מתרחש בכל תחום בחיינו, בכל הגילאים, בכל חברה. הביטוי הפוליטי של עולם האינטרנט והרשתות הוא יצירת שיח פוליטי פתוח, מיידי ומשותף לכל האזרחים בו זמנית, המאופיין בחוסר גבולות, מוסר ואתיקה, באלימות, בלשון הרע, ותוך כרסום הקו שבין עובדה מוחלטת לשקר מוחלט. ומכאן קצרה הדרך ליצירת תרבות פוליטית של שיח אלים ושיקרי מוסדר ומכוון – לצד פרטני ואישי, הנטול כל גבולות.
תהליך של איבוד יציבות ואתגור של ערכי יסוד הוא כיום עניין גלובלי, כלל עולמי, וזאת בעקבות ערעור היציבות וכללי החברה של העולם היציב של הדורות האחרונים. גם מדינות גדולות וחשובות אחרות עוברות טלטלה פנימית עזה, כאשר הן נדרשות להגדיר מחדש כללים, חוקים, ערכים, שלטון. ראו ארצות הברית של טראמפ, בריטניה של ברקסיט, אירופה של הגירה, עולם איסלאמי שצריך ללכת ומחריב את עצמו בין איסלאם למודרנה, ועוד. גם התופעה של שלטון המוכן לפגוע ביסודות מדינה (מערכת חוק ומשפט, תקשורת חופשית, גופים ממלכתיים כמו צבא, וערכי יסוד בכלל) – איננה ייחודית לישראל בעידן הנוכחי. אנחנו פשוט חווים חוויה מפוקפקת זו לראשונה בהיסטוריה שלנו. גל של תחושת מאויימות, אי יציבות, שבירת כללים, ערכים ומסגרות – הוא גל עולמי של תקופתנו, ואנחנו משתלבים יפה, למרות שאנחנו כלל לא במשבר – להיפך: להבדיל מחלקים רבים בעולם השרויים בפחדים ואי וודאות פנימית, אנחנו דווקא בצד היציב, החזק והעשיר של המפה… אבל בחברתנו – ככל שטוב יותר, שונאים יותר ומקללים יותר חזק. פרדוקס, כבר אמרנו?… ואולי לא…
ויש כמובן עניינים פרסונליים, המכונים ביחסים הבינלאומיים "רמת היחיד": השפעתו של האדם הבודד, כפרסונה, על המתרחש. עליהם, אמרתי, לא אומר דבר, בכדי לא לקחת חלק במה שיהפוך מיד, אוטומטית, לשיח של שנאה. מצטער, אני משתדל להיות בצד השני, של חשבון נפש ושמירה על ערכי יסוד. משתדל יום יום. גם בימים אלו, שקשה להישאר אדיש והאצבע היא במרחק מילימטר מהמקלדת.
עד כאן – מספר נושאים למחשבה, ברוח החוג שלנו בדורות "היסטוריה ואקטואליה".
ואהבת לרעך כמוך. בגלבוע ובכל מדינת ישראל.
עמוס דותן