על שיטת בחירות

על שיטת בחירות, שיריונים ומוסר. קטי [קטלין] כהן, 3.3.2019

מזה כעשור נהוגה בתנועות פוליטיות רבות שיטת מינוי חברי הרשימה המועמדים לייצוג התנועה בכנסת, על ידי ראש התנועה. התופעה הלא-דמוקרטית הזאת משקפת בעיקר את התחזקות מעמדו של ראש התנועה ואולי גם סלידה של מקבלי ההחלטות במפלגות, מבחירות פנים-מפלגתית. בכנסת הקרובה שתיבחר באפריל 2019, פחות מ-40% מחבריה ייבחרו בהליכים דמוקרטיים פנימיים – לעומת קרוב לשני שליש מהם רק לפני 10 שנים. בנוסף לכך, במפלגות רבות יש לראש התנועה זכות לשריון מקומות למועמדים שהוא מעוניין להכניסם, שלא באמצעות בחירתם על ידי חברי התנועה או הציבור. שלוש המפלגות היחידות שהשתמשו בשיטת הבחירות המקדימות ["פריימריז"] לקראת הבחירות הקרובות הן: הליכוד, מפלגת העבודה ומרצ.

בישראל נהוגה שיטת בחירות רשימתית סגורה-מראש, שבמסגרתה אין למצביעים אפשרות להשפיע על המועמדים שייכנסו לכנסת. שלב גיבוש הרשימות – בין אם באמצעות בחירות פנימיות או בשיטות אחרות – קובע הלכה למעשה מי האנשים שעתידים להיכנס לבית הנבחרים הישראלי.

נדון להלן ביתרונות ובחסרונות של השיטות העיקריות דלעיל:
1. שיטת הוועדה המסדרת: יש הטוענים כי היא עדיפה על פני שיטת הפריימריז כי הליך הפריימריז הקיים הינו "למעשה- גועל נפש" [מהסיבות המפורטות להלן]. לדעתם עדיפה ועדה מסדרת שמספקת מענה יעיל, נבון ומוסרי יותר למשימת הרכבת הרשימות.
בפועל, הוועדה המסדרת הינה בחירה על ידי מעטים שאינם מייצגים את כלל חברי התנועה. יתרונה בכך שהיא זולה יותר מקיום בחירות מקדימות וגם מייצרת פחות נבחרים שהם בחזקת 'הפתעות' לא נוחות לראש התנועה. ואולם חסרונותיה רבים ובולטים וספק אם יתרונותיה עולים על חסרונותיה.
היא אינה דמוקרטית: קביעת אופי הרשימה תלוי במספר אנשים מצומצם, קרי- חברי הוועדה. היא לוקה בהיעדר שקיפות לגבי הקריטריונים להעדפת הנבחרים על ידה ואינה מאפשרת תחרות הוגנת בין חברי המפלגה על הזכות להיבחר לכנסת. כתוצאה- הרשימה פחות משקפת את רחשי הציבור ודעת הקהל לעומת שיטת הפריימריז.
בנוסף, רב הסיכוי לדחיקתם מהרשימה של אישים שמהווים אופוזיציה להנהגת המפלגה.

2. שיטת הבחירות המקדימות (בקרב כלל הציבור או כלל מתפקדי המפלגה), הינה שיטה דמוקרטית הרבה יותר, לפחות לכאורה, היות והשיטה מעניקה כח וזכות לציבור גדול, להשפיע על זהות נבחרי המפלגה. לכל בוחר יש קול בעל משקל שווה לזה של רעהו.
ניתן להניח ש'הרוב לא טועה' ולכן יבחר הרוב כנציגיו לכנסת את האנשים היותר ראויים.
חסרונות השיטה: בגלל ריבוי הבוחרים, יש צורך להגיע אל קהל גדול והדבר דורש משאבים כספיים רבים, דבר שעלול להוביל לפעילות לא חוקית לשם גיוס הכספים. כך לדוגמה ראשי הממשלה אהוד ברק ואריאל שרון נחשדו בזמנם בקבלת תרומות בלתי חוקיות לצורך הפריימריז. תופעה נוספת בבחירות מקדימות בהן מצביעים כלל מתפקדי המפלגה היא תופעה של התפקדות רק לשם ההצבעה בפריימריז, במטרה להשפיע על אופייה של המפלגה.
לעיתים מדובר במצביעים שאין להם זיקה אידאולוגית או רצון אמיתי להיות חלק מהמפלגה, אלא רק רצון להצביע עבור מועמד מסוים ("מתפקדי ארגזים").
בעיה נוספת הינה אפשרות ההשפעה על אופייה של המפלגה מצד בוחרים בעלי אידאולוגיה הפוכה לזו של המפלגה, באמצעות נבחריהם שישמשו במפלגה כ'סוסים טרויאניים'.
ביקורת שכזו הופנתה לאחרונה כלפי תנועת 'הליכודניקים החדשים' שכללה
אנשי שמאל שהתפקדו לליכוד ככל הנראה על מנת לשנות את אופיו.
יש הטוענים כי שיטת הפריימריז הנוכחית בישראל לוקה בחסרונות נוספים כמו: קבוצות מיעוט המשתלטות על המפלגה [הפוטנציאל לחיסרון זה בודאי קיים בועדה מסדרת], כניסת חברי כנסת פופוליסטים ודחיקת מועמדים ראויים מחוץ לשורות המפלגה.

3. הזכות למנהיגי המפלגה לשריין מקומות אחדים ריאליים: למעשה, שיטת השיריון פסולה מכל וכל! היא אינה מוסרית, אינה שוויונית ויש בה יותר מאבק של שוחד.
כל ח"כ שהוצנח באמצעות שיריון ע"י ראש התנועה, חש חייב חוב גדול למיטיבו, במהלך כל הקדנציה! למעשה, השיריון דומה למתן שוחד 'המעוור' את עיניו של מי שהוצנח כך לתנועה.
בנוסף, השיריון יוצר אפליה: בעוד שאר המתמודדים עמלים קשה על מנת להיבחר ומשקיעים רבות מזמנם, אונם והונם- ללא כל ביטחון מראש לקבלת תמורה להשקעתם הגדולה, הרי שהח"כים שמקומם שוריין, זוכים במקום בטוח מבלי שנקפו אצבע.
אם ראש תנועה צריך לצידו אנשי אמון או יועצים נאמנים, הוא כמובן רשאי ויכול לשכור את שירותיהם…